אשמת הניצול

התלבטתי רבות האם לשתף בתחושה שלי לאחר מפגש עם ניצולי הטבח מהשת של ה7.10.23, התחושה שהם העבירו שעצם זה שהם כאן איתנו ולא נרצחו כמו חבריהם, בני משפחותיהם זו לא הקלה אלא עונש.
התחלת לקרוא ולחפש תשובות מה אני יכולה לעשות? כיצד ניתן לסייע לשורדים שהצליחו לשוב הביתה מן הטבח הבילתי נתפס.
מה אני יכולה לענות לילד ששואל אותי: "למה דווקא אני ניצלתי?"
"ד"ר רוברט ליפטון, פסיכיאטר וסופר אמריקאי, שחקר במשך שנים ארוכות את ההשפעה של טראומות מלחמה על הנפש טבע את המושג "אשמת הניצול" המגדיר את רגשות האשמה שמרגישים לעתים מי שהצליחו לשרוד זוועות בעוד שאחרים לא"
פסיכיאטר ששיתפתי בתחושה אמר לי שאני צריכה להבין שבמצבי טראומה קשה כל כך, תחושת אשמה מחברת את הניצול לתחושת שליטה.
המחשבה של מה היה קורה אם? אם הייתי מתנהג אחרת? גורמות לניצוללהאמין שהשליטה היתה אצלו.
לדברי תחושות היכולת לעשות, אפילו להתחבא בארון, מתחת למיטה, במחסן, בבור או בכל דרך פעילה אחרת מקלה את התחושה שבמציאות המטורפת שהם חוו באותו היום הם היו חסרי ישע ולמרות זאת הצליחו לצאת מהתופת.
לשאלתי:"מה התפקיד שלנו? כיצד נוכל לסייע למי שמרגיש כך, הוא ענה לי:
תקשיבי לסיפור, תאפשרי להם לדבר על האירוע שעברו, לשמוע את הדרך בה הם מתארים אותו ללא שאלות, לתת להם לדבר.
לחזק את עוצמת הבחירה שלהם:"הצלחת להישאר בארון כל כך הרבה זמן בשקט", "הצלחת לתקשר מבלי שיגלו אותך" לתת תחושת שליטה בבחירות שעשו.
נקודה נוספת שביקש שאבין הייתה: תזכרי כי מי שעברו את התופת של אותה השבת לא תמיד מודע הן לאשמה או יכול להסתכל על האירוע בצורה רחבה יותר.
ולכן בזמן קשה כזה המושג "תני לזמן זמן" מקבל משמעות עמוקה יותר.
לתת את הזמן לאירועים לשקוע ולא לדחוף אותם לטיפול כעת, לבחינה עמוקה של הטראומה שעברו.
לתת להם את תחושת השרידות וכרגע לא לערער אתהחוסן הנפשי שהוא בנה לעצמו כדי לשרוד.
לחזק את מערכות ההגנה הרגשיות שמאפשרות לו לעבור את היום.
היכולת שלנו להיות שם עבורם, להקשיב, לחבר ולהאיר את הכוחות, היכולות, המסוגלות שעזרו לו לעבור את האירועים בדרך הנכונה לו.
היום: אקשיב ואתן לזמן זמן