הודיה על מעגלי התמיכה בחיינו

לעיתים אנו מקבלים את חברינו כמובן מאליו, בטוחים שהם תמיד יהיו שם ויבינו גם מבלי שנבקש מה אנו צריכים.
תחושה זו גורמת לנו לא פעם לתסכול כאשר הצד השני לא מבין, לא עושה מה שציפינו, לא אומר את מה שרצינו לשמוע או לא זמין אלינו כל הזמן.
לומדים כי תחושה זו אינה מציאותית וכי אם לא נבקש האחר לא ידע מה אנו צריכים.
כאשר אנוחנו חשים תסכול, נבדוק ראשית מדוע?
האם ביקשנו עזרה?
האם אמרנו מה אנחנו צרכים?
האם הבקשה שלנו תואמץ את יכולת וזמינות הצד השני?
האם אנחנו מרוכזים בעצמינו או רואים את צרכי האחר?
מבינים כי שיח פתוח על התחושות שלנו משחרר לא פעם אותנו מתחושות התסכול ואת הצד השני מחוסר הידיעה של מה אנחנו כועסים.
זוכרים כי טינה שנצבור משולה לתיק מלא אבנים שאנו סוחבים על גבינו, הבחירה לשחרר נמצאת בידיים שלנו.
לא ניקח על עצמינו כעס של האחר ונשחרר אותו מהתחושות שלנו.
נלמד את ילדנו, בני משפחתינו וחברינו כי איננו קוראי מחשבות ועל מנת שנוכל לסייע להם עליהם לבוא ולבקש מאיתנו עזרה.
היום: אהיה אסיר תודה על החברים והמשפחה שבחיי