רגשות אשמה הוריים

כהורים לא פעם אנו סובלים מרגשות אשמה הוריים.
יש הטוענים כי ברגע שאנו הופכים להורים מצטרפים אלינו רגשות האשם.
האם אנחנו מספיק זמן עם הילדים?
האם אנחנו נותנים להם את מה שהם צרכים.
צרכים ולא בהכרח את מה שהם מבקשים מאיתנו…
האם אנחנו יודעים לעשות את האבחנה בין רצון לצורך?
האם אנחנו קשובים? תומכים? מחנכים נכון?
רגשות אלו גורמים לנו לעסוק בעצמנו במקום בילדים – עד כמה אנחנו כן או לא הורים טובים במקום להתמקד במה  הילדים צריכים מאיתנו.
מאחר ולא נולדנו עם כישורי הורות, נלמד תוך כדי תנועה.
נוכל לקבל הדרכה, סיוע, כיוונים.
נוכל לשתף חברים, משפחה, עוגנים.
השבוע פגשתי אם ובת שהגיעו אלי לגישור משפחתי.
הפער שהעלו הייתה תקשורת לקויה בנהן.
הן אינן מקשיבות אחת לשניה, כל אחת מהן מפרשת את דברי האחרת לא בהכרח את מה שנאמר אלא את מה שהיא חושבת שנאמר.
לתחושת שתיהן הן מתחרות על תפקיד האם…
תחילה הגדרנו יחד את התפקידים בבית.
לאחר מכן תרגלנו הקשבה.
הן הבינו כי לכל אחת מהן מקום בבית, הן יכולות להשלים אחת את השניה וכך כולם ירוויחו.
הבינו את פערי הדורות ותפיסות החיים וכך שכל אחת מהן יכולה לראות את העולם בצורה שונה וזה לא אומר שהיא טועה.
לקחו על עצמן לתרגל הקשבה ושיח מכבד.
ההבנה כי לעיתים כהורים נעשה טעויות כי לטעות זה אנושי וניתן להתנצל וללמוד מכך.
היום: אעשה סיכום יומי, אשים בצד את רגשי האשם ההוריים ואם טעיתי אתנצל.