הקשבה

"לאט לאט אני משתקם ומתאקלם.
כלומר, משכיח את הבלתי־נסבל, וּודאי שלא מעז להתחבר לעצמי" – בִּיוֹטוֹפּ מאת אורלי קסטל־בלום
אתמול פגשתי את חברי מועדון הותיקים צעירים על מנת לשוחח על מה ניתן כרגע, מה הם יכולים לתרום
ניסיתי להסביר שהצורך היום הוא להיות שם בשביל מי שצריך ומבקש,
להקשיב, לתמוך, להכיל.
להבין שאנשים שיצאו מהתופת בשבת של ה7.10.2023 לא פנויים כעת להתחבר לזוועות שעברו, חלקם מנסים לשרוד ולהאחז בחיים.
הרצון שלנו להפעיל אותם, לעששות עבורם לא תמיד מתאים להם.
שיתפתי בשיחה שקיימתי עם ילד במלון מפונים שישב לצד פעילות והביט בה במבט חלול.
ישבתי לידו בשקט ולא אמרתי דבר, הוא הביט אלי, התקרב לאט לאט ובסוף שאל אותי מה את רוצה שאני אעשה?
מה את רוצה לעשות איתי?
הסתכלתי עליו ועניתי, אני כאן בשבילך, נעשה רק מה שאתה רוצה לעשות.
הוא ענה: אני לא רוצה לעשות כלום, אני רק רוצה שקט.
עניתי: האם זה בסדר מצידך שאשב לצידך בשקט?
הוא ענה לי: כן.
כך ישבנו כחצי שעה התבוננו בילדים שרצים ממקום למקום, בהורים אבודים בתוך כל הכאוס, בילדים קטנים שבוכים. ישבנו ושתקנו.
ואז הוא פנה אלי ושאל: את רוצה לשחק איתי?
עניתי כן בשמחה, שמה שתבחר.
שיחקנו משחק חתחתול, משחק קלפים, ולא לאט הצטרפו אלינו ילדים נוספים.
הבנתי שכרגע אנחנו צרכים לתת להם את הזמן, את הקצב שלהם.
לא להתנפל, לא להפעיל כי צריך לעשות.
לפעמים לשבת יחד ולשתוק זה המון.
הסברתי לקבוצה שינסו לעשות זאת עם נכדיהם, יתרגלו הקשבה.
היום: אתרגל הקשבה לעצמי ולסביבתי