קבלה בענווה

הרב קרליבך אמר כי "כל ילד זקוק ללפחות אדם אחד שיאמין בו".
ואני מוסיפה תמיד והלוואי ותהיה לנו הזכות להיות האדם הזה.
לא פעם אני פוגשת בני נוער שמרגישים כי ה"קלפים" שהחיים חילקו להם יגדירו את העתיד שלהם וכי אף אחד לא רואה אותם.
אם נהיה אנחנו אלא שרואים, מושטים יד מאפשרים להם לראות כי ניתן לראות את העולם במגוון צבעים.
כי אנחנו שם עבורם כי זו הבחירה שלנו ולא כי זו החובה שלנו.
אנו חושבים כי אנו יכולים להיות כל מה שנרצה ללא עזרת אחרים.
האמת היא שכל אחד מאיתנו זקוק לפחות לאדם אחד בחייו שיאמין בו, יהיה לצידו וילווה אותו במסע חייו.
אם נדע לסמוך על אחרים ולהיות ענווים על מנת לבקש עזרה נוכל להגדיל את מעגל החברים שנמצאים סביבנו.
נבין כי העוגנים שאנו צוברים במהלך חיינו יהיו שם לצידנו ברגעים השמחים אך גם הקשים.
לעיתים ברגעי משבר נגלה כי אלה שחשבנו שיהיו שם לצידנו נעלמו, ואלה שלא ראינו היו עבורנו מקור תמיכה.
נלמד לשחרר את אלה שזוללים אנרגיה ונאמץ את הממלאים.
נלמד לקבל את הנתנינה לא ממקום של חובת החזר אלא ממקום של רצון אמיתי וכנה לתת.
נעשה זאת מתוך מקום של הבנה וקבלה ולא מתוך כעס ותחושת נקמה.
נלמד את ילדנו כי בקשת עזרה אינה חולשה אלא עוצמה – לבד אני אולי יכול, אך יחד נעשה זאת טוב יותר.
היום: אקבל את מה שמוענק  לי בענווה