שיחה עם ילדים על אובדן

הורים פונים ושואלים מאיזה גיל אפשר לדבר עם ילד על אובדן?
האם לא יותר טוב "לחסוך" ממנו את החרדות שלנו?
ראשית חשוב שנזכור גם אם לא נדבר על החרדות שלנו, ילדנו מרגישים אותם בחושים שלהם.
הם מבינים כי עליהם להגן עלינו ולכן יחפשו מקורות מידע אחרים.
בנוסף חשוב להבין כי מחקרים מראים כי יגון ואבל לא דורשים בשלות רגשית.
הבשלות מתבטאת בדרך בה כל ילד מגיב ולכן חשוב שנדע להתאים את המידע לגיל.
ילד שחווה אובדן של הורה מוצף ברגשות מאוד קשים.
כשאר הוא רואה את ההורה השני מוצף ואבוד, הדבר גורם לו להיות מוצף בעצב שקשה לו להכיל.
אם לא נאפשר לו לשוחח על כך או להתמודד הדבר יכול להוביל לטראומה של אובדן.
הדרך הטבעית להתמודד עם אבל היא הכרה של האובדן, עצב לצד קבלה.
ילדים צעירים זקוקים לעזרת ההורים שלהם על מנת לאבד את התחושות שלהם.
האיבוד מותאם לגיל הילד, אך ההסתרה גורמת לעיתים לתחושת אשם.
ילדים משלימים לעצמם את הפרטים שלא סיפרו להם, ובחלק מהמקרים אף יחמירו את המידע שהם אוספים אלא אם יסבירו להם במפורש.
דיבור ישיר מאפשר הבנת האירוע, ללא תיאורים גראפיים מאחר ומוח של ילד מסריט לעצמו את האירועים בשונה מעולם המבוגרים.
אם אנחנו חרדים ולא משתפים או מסתירים מהילדים לעיתים הם יחושו כי הם אולי אשמים בתחושות שלנו.
לכן חשוב לשוחח עם ילדים בכל גיל בהתאמה לבשלות ויכולת העיבוד שלהם.
לבחון מה הבינו, לחזק את המסר כי אנחנו כאן לכל שאלה ואנחנו אוהבים אותם ללא תנאי.
היום: אומר לבתי כי אני אוהבת אותה.