משלבים ידיים

חלקינו מרגיש שחייו חיי סבל ובדידות.
חלקינו שלא עבר את התופת עסוק בחיי היום יום שלו וכיצד המלחמה שהוא לא תמיד מבין את עוצמתה פוגעת לו בשגרה.
אני פוגשת לא מעט הורים שכועסים כיצד המערכות לא ערוכות להתמודד עם המצב, כיצב כופים עליהם מערכת חלקית, הם כבר בחופשה מיום כיפור.
מנסים לטעון כי ילדיהם חשובים יותר ממבוגרים, או מאוכלוסיות אחרות.
כיצד אפשר ל"דרוש" מהם כל יום להערך מחדש.
כיצד ניתן לחיות בעיתות של אי ודאות.
חלקם פשוט עסוקים בעצמם ולא מסוגלים לראות אחרים.
להם אני מציעה להחליף משקפיים, להסתכל על העולם בו הם חיים דרך חצי הכוס המלאה.
לחלוק את הקושי עם אחרים ולהיות שותפים במאמץ הקהילתי.
יחד עם זאת אני תמיד מזכירה לעצמי כי אדם יכול להיות מוקף בחברים ולהרגיש בודד, הבחירה לשנות את נקודת המבט.
ממקור הבדידות והמצוקה הוא מתקשה להכיל את התסכול עם הצורך להתמודד.
במקום הזה אני מנסה להכיל את התסכול ולסייע לראות את המציאות כהוויתה.
להבין שאכן קשה אך זו מציאות שנכפתה על כולנו.
כל אחד מאיתנו יכול לתרום את חלקו ויחד נוכל לעשות יותר.
שכשאר אני עסוקה באחר, אני מרגישה חלק מקבוצה גדולה יותר ולא עסוקה רק בעצמי ובבדידות שלי.
משוחחת עם הילדים ובני הנוער שלנו ומזכירה להם להסתכל על מה שיש, לבקש עזרה כשהם זקוקים ושאנו שם תמיד עבורם ולכן כאשר אנחנו משלבים יחד ידיים אנחנו לא בודדים.
היום: אבקש עזרה מחבר ואקבל את עזרתו בענווה