ציון דרך

היום לפני 18 שנים ב- 10.09.2005 שבוע לפני שהיינו אמורות לטוס לניו זילנד לטיול בת מצווה, אובחנה ביתי כחולת סרטן.
במקום לטוס לניו זילנד, נסענו לפתח תקווה לשניידר ולאחר 10 ימים עברנו לתל השומר לידיים המדהימות של הצוות הרפואי שם, לפרופסור רכבי, לד"ר מיכל ילון ולאינה שפגשה אותנו כל בוקר בבדיקות הדם, ותמיד ידעה ברגישות מיוחדת לעשות זאת עם הרבה סבלנות וכבוד.
יום זה שינה את תפיסת עולמי והפך אותי למי שאני היום.
הבנתי שאני יכולה לעשות תוכניות אך הן לא בהכרח יצאו לפועל ומאז אני חיה "רק להיום".
הבנתי כי יש לי כוחות להתמודד עם אי ודאות.
הבנתי כי יש לי ילדה מדהימה, מיוחדת במינה ויש לנו אהבה כל כך גדולה שיכולה לנצח הכל גם את האבחנה כי היא בסטייג' 4.
הבנתי כי הבחירה בידיים שלי כיצד להתמודד עם קושי, האם להתפרק או לאסוף את עצמי ולהילחם את מלחמת חיי.
הבנתי עד כמה חשובים העוגנים בחיי, מבני משפחתי שהיו שם תמיד, החברים הקרובים ואנשים טובים שפגשנו במהלך הדרך שהקיפו אותנו, תמכו ולרגע לא נתנו לנו להיות לבד, הצוות הרפואי המופלא שהבין שאנחנו כנראה חושבות אחרת וכיבד אותנו ואת תפיסת עולמינו והפך אותנו לשותפות לתהליך.
הבנתי שהבחירה בידי האם הסרטן ינהל אותנו או אנחנו אותו, הוא פשוט לא הבין את מי הוא פגש ובאיזה גוף בחר להתנחל.
אנחנו ניהלנו אותו, נשארנו כל הזמן ב"אזורים הבריאים" ובחרנו לא לשמוע סיפורי החלמה או התמודדויות של אחרים.
להגיע ראשונות למכון לבדיקות דם ולצאת ממנו כמה שיותר מהר לטיפול או הבייתה.
פתחנו בלוג שהפך עבורנו לקשר עם העולם החיצון והקל עלינו לשמור על קשר מבלי לעסוק כל היום בדיווח רפואי.
הבנו שעבורינו דרך ההתמודדות הייתה בחירה מודעת שיש לנו אהבה והיא תנצח ויש לנו את הכוחות להתמודד מה שיקרה. ידענו שלנו אין אפשרות אחרת.
בחרנו בחיים והמשכנו אותם כל יום. דאגנו לטייל ובין כל שני קורסים נסענו לחופשה בצימרים במקומות נידחים מרוחקים מכל אדם לזכות בשקט שלווה ומילוי מצברים.
הבנו שלרופאים יש שפה משלהם ואם אנחנו רוצות להבין מה הם אומרים, לשאול, הפכנו זאת לשפה הרופאית
בבלוג הסברנו לעצמינו ולסובבים אותנו במה מדובר.
למדתי שזה ממש בסדר לשחרר ולתת למשפחה הקרובה, לחברים ולאנשים טובים באמצע הדרך לעזור לנו.
למדתי להעריך את הדברים הקטנים בחיים, יציאה ותחושת משב רוח לאחר 10 ימים של בידוד.
למדתי לקחת הכל בפורפורציות ולהאמין בכוחות שלי, שלנו, של העוגנים בחיינו.
הבנתי שזכיתי בביתי פעמיים בחיי, ברגע לידתה ב11.2.1994 ופעם נוספת כשהתבשרנו שהסרטן הובס ואיננו עוד ב2.6.2006.
היום: אתייחס לציון הדרך בחיי ששינה את תפיסת עולמי והפך או אותי למי שאני