לא פעם אנחנו נמצאים במפגשים קבוצתיים בעבודה, בחברה או במשפחה.
אנחנו מקשיבים למה שאחרים מספרים ולא פעם בוחרים להיות בצד המאזין ולא המשתף.
הקשבה ללא שיתוף נותנת לנו תחושה של שמירה על עצמינו.
חומות מגן ומרחק בטוח הם מנגנוני הגנה שפיתחנו מאחורי הנטייה שלנו לברוח מעצמנו ומרגשותינו.
כאשר שיתפנו חבר זה היה עד גבול מסוים, על מנת להגן עלינו מפגיעה נוספת.
מה שלא הבנו- שבריחה מהרגשות פוגעת בעיקר בנו.
החשש מקבלת ביקורת או מכך שלא אובן לא פעם גורמת לנו להסתגר.
בשיחה עם מתבגרת היא אמרה שמאחר וממילא לא מקשיבים לה ולא מבינים אותה, עדיף שפשוט לא תאמר דבר, כך תמנע הפגיעה…
כששאלתי האם הפגיעה אכן נמנעת?
ענתה: לא ממש, אני בעצם נפגעת פעמיים… גם לא יכולה לשתף וגם מרגישה שלא מבינים אותי.
הסברתי שמאחר ואיננו "גרים" אצלה בראש ואין לנו יכולת לדעת על מה היא חושבת ומה היא מרגישה, כאשר היא בוחרת להדחיק הכל אצלה, הכעסים מצטברים, התסכול עולה והיא בעצם סוחבת על גבה תרמיל מלא באבנים כבדות.
היא חשבה רגע וענתה: ואם ישפטו אותי?
שאלתי: מי ישפוט אותך?
ענתה: כולם.
שאלתי: כיצד את מרגישה כשאת משתפת אותי?
חייכה וענתה: טוב זה לא חוכמה בשביל זה באתי…
שאלתי: ובכל זאת?
ענתה: אני מרגישה הקלה…
ביקשתי שתבחן זאת מול הוריה או חברה או בן משפחה קרוב.
כאשר חזרה בשבוע שלאחר מכן היא הייתה זקופה יותר, פחות דומעת וסיפרה ששיתפה את סבתא שלה, קיבלה חיבוק והבינה שבעצם יש לה עם מי לדבר ושלא כולם לא רואים אותה.
כעת היא תבחן אולי היא יכולה להרחיב את המעגל, מה יעזור לה לשתף את הוריה? חבריה?
שיתוף אחרים בכנות ובפתיחות מאפשרת לנו לקבל אהבה ללא תנאים מחזקת אותנו.
היום: אשתף חברים בכנות ופתיחות
י
